במצה יש שתי בחינות. מצד אחד, היא "לחם עוני" – כמו שאנו אומרים בתחילת הסדר: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". זה הלחם שאכלו אבותינו בעודם עבדים – לחם של עוני, של שעבוד.

ומצד שני, בסוף ה"מגיד" אנו שואלים: "מצה זו שאנו אוכלים – על שום מה?" ועונים: "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ...". כלומר, המצה היא גם סמל של חירות, של יציאה מהשעבוד והתחלה של גאולה.

בתוך ההגדה עצמה, אנחנו מבטאים את שני הצדדים האלו באופן סמלי – כאשר אנו שוברים את המצה לשניים. את החצי הקטן משאירים לפנינו בזמן הסיפור – והוא מסמל את השעבוד. ואת החצי הגדול – אנו שומרים לסוף הסעודה, לאפיקומן, שהוא זכר לקרבן הפסח – סמל החירות.

ויש בזה רעיון עמוק: החלק הגדול יותר הוא דווקא זה שמסמל את החירות. כדי שנזכור – שגם אם עברנו תקופות קשות של "מצה של עוני", בסופו של דבר החירות גדולה יותר. חלק הטוב – הוא זה שנשאר איתנו לסוף, והוא העיקר.

וחשבתי להוסיף נקודה: אנחנו שוברים את אותה מצה, ומבינים שהחלק של הגאולה יוצא מתוך אותו לחם של עוני. מתוך הקושי – נולד השחרור. לפעמים רק כשעוברים את ה"מצרים", אפשר להגיע לטוב הגדול.

יהי רצון שכולנו נזכה לחלק הגדול – לחלק של השחרור, של הגאולה, של הטוב. וכל אחד ואחת יזכו לצאת מה"מצרים" האישי שלו בימים אלו.