"ואהבת לרעך כמוך" – למה זה כלל גדול בתורה?

אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה."
ונשאלת השאלה: מה מיוחד כל כך במצווה הזאת, עד שהיא מוגדרת כעיקרון כולל של התורה כולה? הרי יש מצוות שנראות נעלות יותר – כמו אמונה, ביטחון ואהבת ה', שהן בין אדם למקום!

הסבר ראשון: הכרה בצלם אלוקים שבאדם

כשאדם אוהב את הקב"ה – זה מובן. הקב"ה בורא העולם, נותן חיים, שומר ומשגיח.
אבל כשאדם אוהב את חברו, שאינו מקור לחיים או השגחה – הוא מוכיח שהוא רואה בו צלם אלוקים.
לא מדובר באהבה מתוך אינטרס או תועלת, אלא מתוך הכרה עמוקה שכל אדם, אפילו הפשוט ביותר, נברא בצלם.
ההבנה הזאת היא יסוד התורה: לדעת שהאדם עצמו – כל אדם הוא צלם אלוקים ויש לו השפה בעולם זה יסוד לכול התורה כולה

הסבר שני: לצאת מהאנכיות

עוד ניתן לומר:
אהבת רעך היא המצווה שמוציאה את האדם מהאנוכיות שלו.
כדי לאהוב מישהו אחר באמת – צריך לפנות מקום בלב. צריך להבין שאנחנו לא מרכז העולם, שיש מישהו חוץ מאיתנו.
וזו הבסיס של עבודת ה' כולה – להכיר בכך שיש מישהו מעלינו, מעבר לנו.
מי שלא רגיל לראות אחרים – לא יראה גם את ה'.
ולכן דווקא "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה: כי הוא יוצר את המדרגה הראשונה בעבודת ה' – להיות אדם שמסוגל לראות את הזולת, להרגיש אחריות, ולצאת מעצמו.

וכך גם מסתדר כל הקו של פרשת קדושים – לא תקלל חרש, לפני עיוור לא תיתן מכשול, לקום בפני שיבה, לא לקט לקט...
כולה עוסקת בלצאת מה"אני" ולהפנות מבט כלפי האחר.

הלוואי שנזכה תמיד לחשוב על השני – ולבנות כך גם את עבודת ה' שלנו.