בפרשת קדושים נאמר:
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז).

רש"י על אתר מפרש:
"ולא תשא עליו חטא – אם הוכחתו ולא קיבל, אל תבייש אותו ברבים."
לכאורה, ניתן להבין מדבריו שהסיבה לא להכיח הוא משום שזה גורם לשני להתבייש ואינו שווה את ההוכחה – כלומר, מוטב להימנע מההוכחה אם היא תוביל לבושה פומבית.

אבל מצינו בדברי רש"י במקום אחר (בבא מציעא נט ע"א) כיוון אחר:
"אם הוכחתו ונתבייש – סימן שחזר בתשובה."
לפי זה, עצם הבושה של האדם מהתוכחה מלמדת שכבר חל בו שינוי פנימי – הוא הבין את חטאו והתחרט.

ממילא עולה הבנה מחודשת:
אין הכוונה שאין זה ראוי להלבין פני חברו רק בגלל שזה "לא יפה", אלא משום שאין עוד צורך בתוכחה. אם האדם כבר נבוך ומתבייש – זהו סימן לתשובה, ולכן אין טעם להוכיח יותר.

התורה אינה אוסרת את ההוכחה בגלל הבושה, אלא מגלה לנו כלל חשוב בעבודת התוכחה:
אם הגעת לנקודה שהשני כבר מתבייש – כבר פעלת את פעולתך, ואין צורך להמשיך, שכן מטרת התוכחה הושגה.