שמעתי דבר נפלא מרבנו יונה.

ידוע שאין מסיימים בדבר רע — כל פסקה בתורה מסתיימת במילים של תקווה או נחמה. לכן, מתעוררת שאלה חזקה: איך ייתכן שאנו מסיימים את הפסוק בקריאת איכה במילים הקשות:
"כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאוד"?
לכאורה, מדובר בסיום כואב, מלא דחייה וזעם — האם זו הדרך לסיים?

ולכן באמת אנחנו חוזרים ואמרים השבינו אבל עדיין צריך להסבירהרי מגילת איכה כן נגמרת כך

אלא שמסביר רַבֵּנו יונה דבר עמוק: הפסוק הזה, עם כל הקושי שבו, דווקא מבטא חיבור ולא ניתוק.
נכון, הקב"ה כועס, אבל עצם העובדה שיש כעס — אומרת שעדיין יש קשר, שה' לא עזב אותנו.
הרי כשאדם כועס, זה רק משום שחשוב לו. הדאגה, הציפייה, האכפתיות — כולם קיימים רק כלפי מי שקרוב, מי שעדיין נחשב ויקר.

ולכן, למרות שהמילים נשמעות קשות — הן עצמן סמל לתקווה:
ה' עדיין איתנו. הוא מאס – אבל לא נטש. הוא כועס – אך לא עזב.
וזהו בעצם הפתח לגאולה