בפרשת כי־תבוא התורה מספרת על רשימת ברכות וקללות, ובמרכזה מופיע הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". לכאורה קשה – אם אדם עבד את ה', קיים את המצוות, רק לא עשה זאת בשמחה – למה זה כל כך חמור?

התשובה היא שהשמחה איננה פרט צדדי, אלא הלב של כל עבודת ה'. כשאדם עושה מצווה בלי שמחה, הוא משדר לעצמו ולסביבתו שזה עול שהוא נושא בעל כורחו. אבל כשעובדים את ה' מתוך שמחה – מגלים שהקשר עם ה' הוא רצוי, אהוב ופנימי. זה כמו מתנה: אם נותנים מתנה עם פרצוף חמוץ, היא אמנם נמסרת, אבל ברור שחסר בה הלב. השמחה היא שמראה שהקשר אמיתי.

עוד לימוד גדול הוא ששמחה היא כלי לקבלת ברכה. החסידות מסבירה שכאשר אדם עובד את ה' בעצבות, הכלים שלו צרים, השפע האלוקי "לא מוצא מקום" לרדת. אבל כשאדם שמח במצוות, הוא פותח את הלב, וממילא השפע מתרבה ויורד עליו ועל משפחתו. זו משמעות הביטוי "מרוב כל" – שמי ששמח בחלקו מרגיש שיש לו הכול באמת.

בימים אלו של חודש אלול, כשאנחנו מתכוננים לראש השנה, המסר הזה חשוב במיוחד: לא די בעבודת ה' מתוך הרגל או יראה בלבד, אלא עלינו להכניס בה גם שמחה פנימית. כך נבוא ליום הדין לא רק כעבדים הנמצאים בפחד, אלא גם כבנים שמחים ומודים על הזכות להיות קרובים לאביהם שבשמיים.