בתחילת הפרשה הקב"ה מודיע לנח על המבול שעתיד להגיע כדי להשחית את כל הארץ, ומצווה עליו לבנות תיבה ולהכניס לתוכה שניים מכל בעל חיים – זכר ונקבה – כדי להמשיך את קיום העולם לאחר המבול.
התורה מפרטת את מידות התיבה: שלוש מאות אמה אורך, חמישים אמה רוחב, ושלושים אמה קומתה, ומוסיפה שהיו לה שלוש קומות.

שואלים הראשונים:
כיצד ייתכן שכל כך הרבה חיות – ובהן גם חיות ענקיות כמו פילים וראמים – ייכנסו לתיבה בגודל כזה?
ועוד, כיצד היה מקום גם לכל האוכל הנדרש להן לשנה שלמה?

הראשונים עונים שזה היה נס – נס שהכול נכנס ונשמר בתיבה.

אבל שואל רבנו בחיי:
אם הקב"ה עשה ממילא נס שהכול ייכנס לתיבה, מדוע לא עשה נס אחר – פשוט יותר – שנוח והחיות ישרדו את המבול מחוץ לתיבה, מבלי כל הבנייה והמאמץ?

מתרץ רבנו בחיי:
מכאן לומדת התורה השקפה לחיים – גם כשנראה שדבר מסוים הוא מעבר ליכולת שלנו, אנחנו מצֻווים לעשות את ההשתדלות שלנו.
הקב"ה רוצה שנפעל, שנעשה את המוטל עלינו, גם אם ברור שנצטרך בסוף עזרה מלמעלה.

נח לא ישב בחיבוק ידיים וחיכה לנס – הוא בנה את התיבה, עשה את חלקו, ואז הקב"ה השלים את הנס.
כך גם בחיינו – עלינו לעשות את המקסימום שביכולתנו, ואת מה שמעבר לכך – ה' כבר ישלים.