יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער, את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו. ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (ל"ז, ב').

מחבר הספר הידוע על הש"ס, "אפיקי ים", הגאון רבי יחיאל מיכל רבינוביץ, מתייחס לפסוק זה בהקדמתו לספרו (חלק שני) ושואל מספר שאלות על הפסוק:

ראשית, מה ראה הכתוב להדגיש "והוא נער", מה אנו למדים מכך?

שנית, מהי הלשון "ויבא יוסף את דיבתם", מדוע לא נאמר דרך פשוטה, "ויספר" (כמו שנאמר בהמשך בעניין החלומות, "ויספר אל אביו")?

שלישית, מדוע נאמר "אל אביו", ולא "אל אביהם", כמו שנאמר קודם לכן בפסוק זה, "נשי אביו" (וכן בהמשך הפסוקים בעניין החלומות, "ויספר אל אביו ואל אחיו")?

ומשיב המחבר כך: כוונתו של יוסף, כשסיפר ועקב על דברים שעשו האחים, הייתה ביסודה כוונה טובה, להביא לידיעתם ויעקב את מעשיהם כדי שיוכיח אותם ויתקן את דרכם. וכידוע, מותר לספר דברים שליליים על אדם, כאשר הכוונה היא לתועלת (חפץ חיים כלל י').

אלא שהדין הוא, שאם כאשר מטרת הסיפור לתועלת, אין הדבר מותר מיד, אלא נדרשים כמה תנאים: אם ניתן להשיג את אותה תועלת בדרך של תוכחה ישרה כלי לספור לאחרים, חובה לעשות כן ואסור לספר; ובנוסף, גם כשכבר מותר לספר, יש להקפיד לספר את הדברים בדיוק כפי שהם, ללא גוזמה והפרדה. וכן, צריך שכוונתו תהיה רק לתועלת, ולא להנאה עצמית מהסיפור (כמפורט בחפץ חיים, כלל י').

ולכן מדגיש הכתוב, שכל תנאי היתר הללו, התקיימו אצל יוסף:

"והוא נער" – יוסף ידע שאין בכוחו להשיג את התועלת על ידי שיוכיח את האחים בעצמו, כי לא היו שומעים לו והיו בידים לתוכחתו, מאחר שהיה נער בלבד (ומה גם שחלק מביקורת היתה על כך שאין נוהגים כבוד בבני השפחות בלהה וזלפה, ולכן לא היו שומעים ליוסף, שהוא עצמו היה נער ומשרת של בני השפחות).

ועוד מדגיש הכתוב "ויבא יוסף את דיבתם" (ולא "ויספר" וכדומה) – כדי להדגיש שיוסף הביא את הדברים בדיוק כפי שהם, בלי להגזים ובלי להפריד כוזבת הנה.

וכמו כן, ההדגשה היא "אל אביו" ולא "אל אביהם" – ללמדך, שלא סיפר לו מצד שהיה אביו ורוצה להתחבב עליו, אלא המטרה היתה שאביהם, מחנכם, יוכיח אותם ויתקן את דרכם (ואילו נאמר "אל אביו" היה מקום לחשוב שמטרת הסיפור היא גם להתחבב על אביו על ידי הסיפור, וכאמור, גם בלשון הרע לתועלת, אין היתר אלא אם הכוונה טהורה לתועלת)