כתוב במדרש, בפרשת השבוע – פרשת המן – שבני ישראל במדבר זכו ללחם מיוחד שירד להם מן השמים, מוכן לאכילה ובאיזה טעם שירצו.

עוד כתוב במדרש דבר מעניין מאוד: כל אחד מצא את המן לפי מדרגת הצדקות שלו. הצדיק הגדול – היה המן בפתח ביתו. מי שהיה פחות – היה צריך ללכת קצת יותר רחוק. וכל אחד – לפי מדרגתו.

בפשטות אפשר להבין שזה אומר דבר פשוט: לצדיק הקב״ה הקל עליו, לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להשיג את לחמו, ואילו מי שהיה פחות – היה צריך להתאמץ קצת יותר.

אבל נראה שיש כאן מסר הרבה יותר עמוק.

אחת השאלות הגדולות שיהודים מתמודדים איתה במשך הדורות היא היחס בין ביטחון ואמונה בקב״ה לבין השתדלות:
מתי צריך להשתדל יותר, ומתי להרפות ולבטוח?

ואפשר לומר שכאן המדרש מלמד אותנו דבר יסודי: הצדיקים לא היו רק צדיקים במעשים – אלא צדיקים במידת האמונה. הם האמינו בכל ליבם שמזונותיהם ביד הקב״ה. כמו שכתוב בגמרא: “מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה.”

בוודאי שיש חובת השתדלות בעולם הזה, מאז הקללה שלאחר חטא אדם הראשון – “בזעת אפיך תאכל לחם.” אבל ככל שאדם חזק יותר באמונה ובביטחון בקב״ה, כך ההשתדלות שלו יכולה להיות מצומצמת יותר.

רבנו בחיי, בספר חובות הלבבות בשער הביטחון, כותב שככל שאדם בוטח יותר בהקב״ה באמת ובשלמות – כך הקב״ה מנהיג אותו בהנהגה של השגחה גלויה יותר. וכאשר אדם בוטח פחות – הקב״ה מנהיג אותו יותר לפי דרך הטבע.

וזה מה שקרה עם המן: מי שהיה בעל אמונה גדולה יותר – המן היה קרוב אליו, כמעט בלי מאמץ. ומי שאמונתו הייתה חלשה יותר – היה צריך ללכת רחוק יותר, לעשות יותר השתדלות.

וזה מסר גם לחיים שלנו: ככל שאנחנו מתחזקים באמונה וביטחון בהקב״ה, אנחנו יכולים לחיות יותר בידיעה שהכול ממנו, ולהיות פחות לחוצים ומוטרדים מההשתדלות.

מצד שני, כל אחד צריך לבחון את עצמו ביושר – מהי אמונה אמיתית, ומה כבר עלול להיות עצלות שמתחפשת לאמונה. זו עבודה אישית של כל אדם לדעת איפה הוא עומד.

ויהי רצון שנזכה להתחזק באמונה ובביטחון בהקב״ה בכל ענייני חיינו, ומתוך כך נזכה שהפרנסה וכל צורכינו יבואו לנו מידו הרחבה והטובה.