המן מן התורה מניין

בגמ' במסכת חולין דף קלט עמוד א אומרים חז"ל: "רמז להמן מן התורה מניין?" (כלומר, היכן רמוז בתורה עניין המן הרשע), ומשיבים חז"ל – "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת" (בראשית ג, יא). כלומר, הרמז לענין המן לכך הוא בפסוק "המן העץ אשר ציוויתיך" וכו'.

והדברים תמוהים ביותר, היכן רמוז כאן המן הרשע (ואמנם כתוב בפסוק "המן העץ", ו"המן" הן אותיות המן, אך תמוה מאוד לומר שבכך רמוז כאן המן הרשע, ואין בזה כל טעם).

התורה תמימה (שם בספר בראשית) מבאר את דברי הגמ' כך – השאלה "רמז להמן מן התורה מניין" פירושה, היכן מצאנו רמז בתורה לתופעה מפליאה כמו זו שאפיינה את המן הרשע, שעל אף שהיה לו מכל טוב והכול סגדו לו והשתחוו לו, בכל זאת לא ידע לחזות ולהעריך את מה שבידו, אלא אמר "כל זה איננו שווה לי" (!), רק משום שאדם אחד, מרדכי, לא השתחווה לו?! ועל כך עונה הגמ', שהדבר רמוז כבר במילים שנאמרו אצל אדם הראשון, "המן העץ אשר ציוויתיך" וכו', כלומר כבר אצל אדם הראשון מצאנו תכונה אנושית זו, שעל אף שיכול היה להתענג על כל העצים וטוב גן עדן כל ימי חייו, הוא נתאווה דווקא אל העץ האסור, שנצטווה לא לאכול ממנו, כי טבע האדם הוא להתמקד במה שחסר לו, ולא להעריך די הצורך את הטוב שבידו. טבע זה בא לידי ביטוי אצל אדם הראשון, וכן אצל המן, שהתאווה לשלוט דווקא על הכוח המתנגד לו, על מרדכי, ומה שכבר השיג ונמצא בידו לא נחשב אצלו למאומה.