הכלי יקר שואל שאלה מעניינת.
בכל החגים התורה כותבת במפורש מה עניינם:
בפסח – זכר ליציאת מצרים,
בסוכות – "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל",
וכן בשאר המועדים.

אבל לגבי שבועות, התורה לא כותבת שזה זמן מתן תורה.
כתוב על החג בעיקר עניין הביכורים והקציר, ולא מוזכר כלל שהתורה ניתנה בו.
למה?

מסביר הכלי יקר יסוד גדול מאוד:
אם התורה הייתה כותבת ששבועות הוא "זמן מתן תורתנו", היה אפשר לחשוב שמתן תורה היה אירוע חד־פעמי. היה פעם יום שבו קיבלנו תורה — וזהו. משהו שהיה ונגמר.

אבל האמת היא שמתן תורה לא הסתיים.
אמנם התורה ניתנה ביום מסוים, אבל בכל זמן וזמן יש לאדם אפשרות לקבל את התורה מחדש.
כל פעם שאדם מתחזק, מתעלה, לומד תורה בעמל, או מגלה הבנה חדשה — יש בזה בחינה של מתן תורה מחדש.

התורה לא רצתה שנחשוב שמתן תורה שייך רק לתאריך מסוים בלוח השנה, אלא שנבין שהתורה חיה ומתחדשת בכל דור ובכל אדם.
לכן שבועות לא הוגדר בתורה כיום שמסמל רק מאורע שהיה פעם, אלא כחג שיש בו התחדשות תמידית של הקשר שלנו עם התורה.