הבית הלוי שואל שאלה יסודית:
יש דין בהלכות התחייבויות, שאדם אינו יכול להתחייב על דבר שאין לו קצבה — דבר שאין לו גבול ברור, והוא לא יודע מהו בדיוק. התחייבות כזו אינה נחשבת התחייבות גמורה.

אם כן, כיצד אמרו בני ישראל בהר סיני: "נעשה ונשמע"?
הרי הם הקדימו "נעשה" ל"נשמע", עוד לפני שידעו מה כוללת התורה ומה יידרשו לקיים. לכאורה זו התחייבות על דבר שאין לו קצבה, ואם כן כיצד יש לה תוקף?

עונה הבית הלוי יסוד גדול:
כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע", ההתחייבות שלהם לא הייתה על פרטי המצוות — לא על שבת, תפילין, בין אדם לחברו וכדומה. הם לא קיבלו על עצמם רשימה של מעשים פרטיים.

אלא ההתחייבות הייתה על עצם המהות:
להיות עבדי ה'.

כלומר, עם ישראל קיבל על עצמו מעמד חדש — מעתה אנחנו עבדים של הקב"ה, וכל מה שנובע מכך אנו מחויבים לקיים. זו כבר לא התחייבות לדבר שאין לו קצבה, משום שההגדרה ברורה מאוד: עבד לאדונו.

ומכאן רואים את עומק מה שקיבל עם ישראל בהר סיני.
כל עניינו של חג השבועות הוא המעבר מעבדות לעבדות:
הקב"ה הוציא אותנו ממצרים — מעבדי פרעה, ולאחר ספירת שבעת השבועות הגענו למתן תורה, שבו נעשינו עבדי ה'.

לפי זה מובן גם מה שאמרו חז"ל על הפסוק:
"אוזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו — תירצע."

האוזן שמעה בהר סיני שיהודי הוא עבד להקב"ה בלבד. זו המהות שנקבעה במתן תורה — לא רק קיום מצוות פרטיות, אלא עצם ההשתעבדות לרצון ה'.