האיש משה עניו מאוד (יב, ג)

מה הפירוש של "עניו"?

הנצי"ב בפירושו העמק דבר מבאר, שהמילה "עניו" אינה מציינת אדם שאינו מכיר או יודע את ערך עצמו, אלא אדם שאינו מקפיד על כבודו. ובלשון הנצי"ב: "ומשמעות עניו הוא, שאינו חושש לכבודו וצערו; ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד, אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו".

ובלשונו הקולעת של הרב יונתן זקס: "ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחות, אלא לחשוב על עצמך פחות".

ומוכיח זאת הנצי"ב מדברי הגמרא בסוף מסכת סוטה. שם מבואר, שרב יוסף קרא לעצמו "עניו". בגמ' שם נאמר: "משמת רבי, בטלה ענווה", ועל כך הגיב רב יוסף:

"לא תיתני ענווה, דאיכא אנא".

אל תאמר כך, שכן "איכא אנא", כלומר אני הוא עניו.

לכאורה, איך ייתכן שאדם יעיד על עצמו שהוא עניו? אלא מוכח שאין פירוש הענווה הערכה עצמית נמוכה. זו טעות. ענווה אמיתית היא הידיעה שאנו עומדים לנוכח גדולה. ענווה היא שפה שבה ה"אני" שלי שותק כדי שאשמע את קול האמת. ענווה אינה פירושה לחשוב את עצמך פחות, אלא לחשוב על עצמך פחות.

בבני אדם מפעם צורך עז בהכרה. עם השנים התחלנו להאמין שיש בנו את זה, תדאג שכולם ידעו. אבל ענוות אמת לא זקוקה לכך. ענוות אמת נובעת מהאמונה כי מתחת לפני השטח של העולם ישנה נוכחות המכירה אותנו, אוהבת אותנו ומשגיחה על כל מעשינו. זו הידיעה שאנו ממלאים תפקיד בתוכנית הגדולה מאיתנו עשרת מונים.

ענווה כזו היא מקור עוצמה אדיר. כי כאשר איננו חושבים כל כך על האני, איננו נפגעים מדברי ביקורת או זלזול. זו לא סתם מידה טובה, זו תפיסת מציאות. אין זו המעטה בערך עצמך אלא פשוט הכרה בערכם של אחרים. כך פעל משה רבנו. עניו הוא מי שלא חושב על עצמו, פשוט כי יש לו תמיד דברים חשובים יותר לחשוב עליהם.