בפרשת השבוע משה רבנו מבקש מהקב"ה: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". רצונו היה להיכנס לארץ ישראל, לראות אותה מקרוב ולזכות לחיות בה.

אולם הקב"ה גזר שמשה לא ייכנס לארץ. למרות זאת, הוא נענה לבקשתו באופן מיוחד – הקב"ה עשה לו נס, והראה לו את כל ארץ ישראל מרחוק.

ויש לשאול: איזו נחמה יש בכך? לכאורה, דווקא לראות את הארץ ולא להיות יכול להיכנס אליה, רק מגביר את הכאב ואת הגעגוע.

אפשר להסביר זאת על פי רעיון שאמרו על הפסוק: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". מדוע התורה מזהירה אותנו כל כך על שמירת העיניים?

ההסבר הוא שהראייה איננה רק פעולה חיצונית. כאשר אדם רואה דבר, נוצרת אצלו התחברות מסוימת אליו. כמו שחוש הטעם מחבר את האדם אל האוכל, כך גם חוש הראייה מחבר את האדם למה שהוא רואה. לכן התורה מזהירה שלא להסתכל בדברים שאינם ראויים, משום שההסתכלות עצמה יוצרת קשר והשפעה.

כך גם אצל משה רבנו. אמנם הוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל בפועל, אך הקב"ה נתן לו לפחות את ההתחברות שבאה על ידי הראייה. חז"ל והאור החיים הקדוש מסבירים שהיה כאן נס מיוחד – לא היה מקום שממנו ניתן לראות את כל ארץ ישראל, ובכל זאת הקב"ה נתן כוח בעיניו לראות את כולה, כפי שנאמר: "וראה בעיניך".

באמצעות אותה ראייה זכה משה רבנו להתחברות מיוחדת לארץ ישראל. אמנם לא להתחברות השלמה של הכניסה והישיבה בארץ, אך לפחות להתחברות רוחנית באמצעות הראייה.

גם אנחנו צריכים להעריך את הזכות הגדולה שניתנה לנו – לא רק לראות את ארץ ישראל, אלא גם לחיות בה ולקיים את מצוות יישוב הארץ בפועל.

שבת שלום ומבורך, ונזכה תמיד להעריך את הזכות הגדולה לחיות בארץ ישראל הקדושה.