ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו, הגדתי היום... כי באתי אל הארץ, אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו (כו, ג)

בפסוקים אלה, מצווה התורה לבוא עם הביכורים אל הכהן, ולומר אליו את הנוסח המפורט בפרשה – "הגדתי היום... כי באתי אל הארץ וכו'".

ומספר שאלות עולות כאן:

א. מה באה התורה להדגיש במילים "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם"? מדוע לא לומר פשוט, "ובאת אל הכהן"?

ב. מהי ההדגשה "הגדתי היום"? מה מוסיפה מילה זו? וכמו כן, גם בפסוקים הבאים של פרשת כי תבוא (לאחר מצוות ביכורים) המילה "היום" חוזרת על עצמה פעמים רבות ("היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות את החוקים והמשפטים... את ה' האמרת היום להיות לך לאלוהים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה... שמור את כל המצוה אשר אנוכי מצוה אתכם היום... היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך...").

ג. מדוע נאמר "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה'"? הרי מביא הביכורים יכול להיות גם אדם שאבות אבותיו כבר בארץ מדורי דורות, כך שהוא עצמו לא "בא" אל הארץ, אלא אבותיו הקדומים?

ראיתי תשובה יפה כוללת לשאלות אלה בשיעורו של הרב יהושע ויצמן בעניין ביכורים. מצוות הביכורים מבטאת רעיון כללי – לא לראות את הקשר שלנו לקב"ה ולארץ ישראל כדבר ישן שמקיימים על דרך השגרה, אלא תמיד לחוש תחושת התחדשות והתרגשות. ולכן, גם אדם הנמצא בארץ מדורי דורות, צריך לחוש מעת לעת תחושת התחדשות, כאילו בא "היום". זהו הרעיון הכללי שמבטאת מצוות ביכורים, שבה מביאים את ראשית פרי האדמה לבית המקדש ושמחים בכך. וכשאדם מקיים כהלכה את מצוות ביכורים, הוא למד גם לקיים בחייו את העיקרון הכללי של "היום" – לחוש תחושת התחדשות, ולא לשקוע בשגרה. מכאן הדגש החוזר בפרשה על "היום", בהמשך למצוות הביכורים ולרעיון שמצווה זו מבטאת. ועוד מוסיף המחבר, שבאמת, כל דור מקיים את ישיבת הארץ ואת הקשר שלו אליה (ואת הקשר לקב"ה בה), בדרכו המחודשת – זה עלה לארץ, זה מגן עליה, זה מתמודד עם הקשיים בה ומחזק אותה; וכך גם אופי האומה והקשר עם הקב"ה מתקיים ומתחדש בכל דור בדרכו הייחודית. ואף הכהן, המקשר בין עם ישראל לקב"ה, צריך להיות "בימים ההם" ולדעת להתאים עצמו לאופי הדור ואתגריו. בלשונו:

"אחת הסכנות הגדולות האורבות לעם ישראל היושב בארצו היא סכנת השגרה. אחר כמה דורות של ישיבה, יכול להיראות הקשר בין העם והארץ כקשר טבעי שבין כל אומה לארצה.

חדשה לנו התורה בפרשת ביכורים 'הגדתי היום כי באתי אל הארץ', ובכל יום נראית ביאה זו חדשה.

יתירה מזאת, בכל דור אנו באים מחדש אל הארץ. כל דור בא אל הארץ מחדש בדרך המיוחדת לו. דור אחד נלחם על הארץ, דור אחר התיישב בה, דור שלישי שומר על הקיים, ודור רביעי נאבק על ירושלים, ודור חמישי מתמודד עם אינתיפאדה וכו'.

ההיסטוריה דואגת לנו שנוכל לומר בפה מלא 'הגדתי היום כי באתי אל הארץ' ואין הגדת היום דומה להגדה של שנה שעברה אף כי מילותיה שוות.

אף הכהן המבטא את הקשר שלנו לעבודת ה' משתנה בכל דור. אף הוא מתחדש ובכל פעם אתגר חדש ובשורה חדשה בפיו. על כן אומר הכתוב 'אל הכהן אשר יהיה בימים ההם' שכן חייב הכהן להיות שייך אל הדור בו הוא חי.

רעיון זה מבטא אף במצות ביכורים עצמה ובפירותיה המתחדשים. מיוחד הוא העץ העושה פרי, שאין גזעו מתחלף ופירותיו מתחדשים בכל שנה.

אף האדם הרי הוא כעץ השדה וכן העם נמשל לעץ 'כימי העץ ימי עמי' – (ישעיהו סה, כב). היסודות והגזע נשארים קבועים והפירות מתחדשים בכל שנה. יש המשך קבוע מאבותינו דרכנו אל הדורות הבאים, ויש 'פירות' ומעשים המיוחדים לכל דור.

אמנם 'הגדתי היום כי באתי אל הארץ' – ובכל יום ובכל שנה נראים הדברים כחדשים אלא שמיד אנו מוסיפים – 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו' אנו ממשיכים את אבותינו ורק בזכות דור יש לנו את יחודנו.

פרשת ביכורים בונה אב לכל פרשת 'והיה כי תבוא אל הארץ', ללמדנו את כח ההתחדשות אשר בו אנו צריכים להשתמש בחיינו הפרטיים ובחיי האומה".

מעין זה מובא בספר כמוצא שלל רב, בשם הרב מפוניבז', שהיה מדייק מהמילים "באתי אל הארץ" – גם אם אתה ותיק בארץ ישראל ונולדת בה, אהב את ארץ ישראל אהבת נעורים תמידית והרגש כלפיה כאילו רק עתה הגעת לשם: "כי באתי אל הארץ".

[והוסיף הרב מפוניבז' – "בכל פעם שאני חוזר ובא לארץ ישראל, כולה חידוש בעיני, וכל כולי מתמלא התחדשות כאילו עוד לא ראיתיה מעולם, אפילו אפליג ממנה רק ליום אחד, אפילו רק לקפריסין הסמוכה, תיכף ומיד אחזור, גם אז ארגיש בה חידוש גדול"].