"השדה נתתי לך; והמערה אשר בו לך נתתיה; לעיני בני עמי נתתיה לך, קבור מתך" (כג, יא)

עפרון מציע לתת לאברהם את השדה והמערה לצורך הקבורה, אך אברהם מסרב ועומד על כך שישלם לעפרון שווי מלא.

מדוע סירב אברהם לקבל את ההטבה המוצעת לו?

הפסוקים אינם מסבירים זאת, וכידוע נאמרו מספר הסברים בדבר (למשל – מצד העיקרון "שונא מתנות יחיה"; או מצד התפיסה שיש תוספת קדושה בקרקע לאחר שקונים אותה בעד תמורה ומשלמים ומקריבים בעבורה, וכדומה).

אביא הסבר יפה ששמעתי לפני מספר שנים.

הנה, אם נתבונן בלשונו של עפרון בפסוק זה, נמצא כי יש בה אריכות לשון יתרה שלא לצורך. במקום משפט קצר אחד וברור, "אתן לך את השדה והמערה" (הרי זה בסך הכול תוכן המשפט ואין בו יותר מזה), הוא אומר משפט ארוך, מסורבל ומלא כפילויות, ובפרט הוא כופל את המילה "נתתי": "השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך, קבור מתך". ויש להבין מה פשר הכפילות?

אלא שאברהם הבין מיד את התשובה לכך, ושהיא קשורה לטבעו של עפרון ולטבע האדם בכלל: המציאות מלמדת, שעושי הטובות מתחלקים תמיד לשני סוגים – יש מיטיבים שעושים זאת בשקט ובצנעה, ללא הרגשת הנתינה וללא "דרמה" יתרה; ויש לעומתם, אנשים המיטיבים לזולת כשהם דואגים שהנתינה תהיה מודגשת, ומלווה במסרים של ציפייה לאסירות תודה; ואף לאחר הנתינה, הם דואגים "להזכיר" למקבל מפעם לפעם (באופן סמוי או גלוי) את מתן הטובה.

וכשעפרון מזכיר את הנתינה שוב ושוב באופן כה תכוף ודחוס במשפט קצר אחד ("השדה נתתי לך; והמערה אשר בו לך נתתיה; לעיני בני עמי נתתיה לך"), אברהם מבין שעפרון שייך למיטיבים מהסוג השני, ולפיכך הוא מעדיף לשלם על השדה בכסף מלא.