בפרשת ויחי, רגע לפני מותו, יעקב אבינו מברך את בניו. הברכות אינן אחידות; לכל בן יש ברכה המותאמת לאישיותו ולתפקידו בעם ישראל. לדוגמה, יהודה זוכה להנהגה, בעוד זבולון מתברך בהצלחה במסחר, ויששכר מתברך בלימוד תורה.

יעקב מלמד אותנו שיעור חשוב על כוחה של קבלה אישית ואחדות. למרות שלבניו היו חסרונות וכישלונות לאורך הדרך, כמו מעשיהם של ראובן, שמעון ולוי, יעקב אינו דוחה אותם. הוא מזהה את ייחודם, מחזק את מעלותיהם ומפנה אותם לממש את תפקידם הייחודי בעם ישראל.

בסוף הברכות כתוב:
"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דיבר להם אביהם, ויברך אותם, איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח).
המילים "איש אשר כברכתו" מלמדות שכל אחד קיבל את הברכה שמתאימה לו בדיוק. יעקב הבין שעם ישראל נבנה מאוסף של תפקידים וייעודים שונים, וכל אחד מהשבטים מביא חלק חיוני לעם כולו.