בפרשת קרח נאמר בפסוק הראשון:
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן־יִצְהָר... וְדָתָן וַאֲבִירָם... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה".

הפסוק מתחיל בצורה מוזרה – "ויקח קרח..." – אבל לא נאמר מה הוא לקח.
השאלה הזו מטרידה את כל המפרשים.

רש"י מבאר: "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה להקשות על אהרן".
כלומר – הוא לא לקח חפץ, אלא לקח את עצמו החוצה. הפריד את עצמו משאר העם, ובחר להתנגד.

ופה מתחיל הסיפור האמיתי של המחלוקת:
לא בכך שקרח חלק על משה – אלא איך הוא חלק עליו.
לא בגלל שהייתה לו שאלה – אלא בגלל שהוא לקח את עצמו לצד.
הוא לא דיבר מתוך אכפתיות, לא בא לברר באמת. הוא בא לבנות מחנה חדש, קבוצת אופוזיציה.

וזה הבדל דק, אבל מהותי מאוד:
יש הבדל גדול בין מחלוקת לשם שמיים – כמו זו של בית שמאי ובית הלל – שנעשית מתוך אהבת אמת ורצון לברר את רצון ה'.
לבין מחלוקת כמו של קרח – שנעשית מתוך גאווה, אינטרס, ותחושת "למה הם ולא אני".

וכך מלמד אותנו רש"י: לפעמים כל ההבדל הוא לא במילים שאנחנו אומרים – אלא באיזה צד אנחנו בוחרים להיות.
האם אנחנו באמת חלק מהעם – או שלקחנו את עצמנו הצידה?

מסר לחיים:
לפני שאנחנו נכנסים לוויכוח, או שופטים אחרים, כדאי רגע לבדוק עם עצמנו:
האם אנחנו באים מתוך אכפתיות? מתוך אהבה?
או שאנחנו בעצם מנסים להוציא את עצמנו מהכלל, לבנות "צד" חדש, ולחפש כבוד?

כי מחלוקת שמתחילה מהפרדה – לא יכולה להסתיים באחדות.