חז"ל אומרים שזו גזירת הכתוב – המת משתכח מן הלב. זהו חסד שעשה הקב"ה עם בני אדם, שכעבור שנים-עשר חודש כאב האבל פוחת, והמת כבר לא תופס מקום מרכזי בחיי היומיום של האדם.

לכן יעקב אבינו, שהתאבל על יוסף עשרים ושתיים שנה, לא הצליח להשתחרר מצערו. למה? כי יוסף לא מת. כשאדם חי – אין שכחה.

באותו אופן מובן גם מה שאמרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה." אם יהודי מתאבל על ירושלים גם אלפיים שנה אחרי שחרב הבית, זה סימן שירושלים לא "מתה". היא עדיין חיה בליבו, והחורבן לא נשכח ממנו.

ומי שחי בו החורבן – יזכה לראות גם את הגאולה.

הלוואי ונזכה כולנו במהרה לראות בבניין בית המקדש, בקרוב ממש.

Ask ChatGPT