בפרשת וירא התורה מתארת את הליכתם של אברהם ויצחק לעקדה: “וילכו שניהם יחדיו”. חז”ל עומדים על כך שהביטוי הזה מדגיש שוויון פנימי ביניהם — למרות שאברהם ידע שהוא הולך לעקוד את בנו, ויצחק כלל לא ידע מה עומד לקרות, שניהם הלכו באותה עמדה נפשית. יצחק הלך בתמימות ובשמחה לקיים את רצון ה’, ואברהם – אף שבלבו סערו כל הרגשות האפשריים של כאב, פחד ומסירות – בחר ללכת באותה שמחה ובאותו רצון. זהו כוחו של הצדיק: להתאים את פנימיותו לרצון ה’, גם כשהלב נקרע.

אבל מה שמפליא עוד יותר הוא שבסוף פרשת העקדה מופיע שוב הביטוי הזה – הפעם בהקשר שונה לחלוטין. לאחר שהמלאך עוצר את אברהם, ולאחר שהניסיון הגדול ביותר בחייו מסתיים בהצלחה, מספרת התורה:
“וישב אברהם אל נעריו” – ומתכוונת לישמעאל ולאליעזר – ושם שוב כתוב “וילכו יחדיו”.

כאן מתעוררת שאלה: מה משמעות "יחדיו" בפעם השנייה? הרי כאן אין שוויון בין אברהם ובין הנערים. הם לא היו שותפים בניסיון, לא חוו את אותה התעלות, ולא עמדו באותו גובה רוחני. אברהם עכשיו נמצא בפסגת המעלה, אחרי ניסיון העקדה. כיצד אפשר לומר שהוא והנערים הולכים “יחדיו” – באותה דרגה?

שמעתי על כך יסוד נפלא:

דווקא אחרי שאדם מגיע לשיא רוחני, לניסיון שהוא כולו קודש, לשעה שהשמיים נפתחים מעליו – שם מבחן הענווה האמיתי שלו. אברהם יכול היה לחזור מן העקדה כמי שהגיע למדרגה עליונה, מופרש ומובדל מהסובבים אותו. אבל התורה מגלה לנו את גדולתו: הוא ידע לרדת אל הנערים, לדבר איתם בשפה שלהם, לראות אותם בגובה העיניים. לא להתנשא מעליהם, אלא להיות “יחדיו” – להתחבר, להקשיב, להתייחס.

וזהו עומק הפסוק:
ה"יחדיו" הראשון של אברהם ויצחק הוא יחדיו של גדלות – שניים שמכוונים לרצון ה’.
אבל ה"יחדיו" השני, עם הנערים, הוא יחדיו של ענווה – היכולת של אדם גדול באמת לשוב אל העולם, אל הפשוטים ממנו, ולהיות איתם בלב נקי ובקשר חי.

זהו שיעור עצום לכל אדם: לא רק איך עולים למעלה, אלא איך נשארים בני אדם גם אחרי שמגיעים לשם.