שלושת ימים” – חירות מעבדות לעבדות

כשקוראים את פרשיות יציאת מצרים, עולה קושיה ידועה:
הקב״ה מצווה את משה ללכת לפרעה ולדרוש את שחרור עם ישראל מעבדות. אך בפועל, בכל פעם שמשה מדבר עם פרעה, הוא מבקש רק דבר אחד:
“נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה’ אלוקינו”.

לכאורה זה תמוה. אם המטרה היא לצאת ממצרים לגמרי – למה לבקש רק שלושה ימים?
האם אין כאן מראית עין של חוסר יושר, כאילו מבקשים יציאה זמנית ובפועל לא מתכוונים לחזור?

זו שאלה שכבר עמדו עליה הראשונים, וניתנו לה כמה תירוצים חשובים.
הר״ן מסביר, שכל המהלך הזה נועד כדי שפרעה ירדוף אחרי בני ישראל, וכך יתרחש נס קריעת ים סוף – שיא האמונה והגילוי האלוקי.
האור החיים הקדוש מבאר סיבה נוספת: כדי שיתקיים מה שנאמר לאברהם אבינו שעם ישראל יצא ממצרים ברכוש גדול. אילו היו מודיעים מראש שהם יוצאים לצמיתות, איש לא היה נותן להם כלי כסף וזהב. לכן נאמר שזו יציאה זמנית.

אבל נראה שיש כאן עומק נוסף, מהותי הרבה יותר.

יציאת מצרים איננה רק סיפור של עם עבדים שרוצה לברוח משליט אכזר. יש כאן מאבק עקרוני הרבה יותר עמוק:
מי הוא האדון של עם ישראל?

פרעה לא היה סתם מלך. הוא עמד בראש האימפריה החזקה בעולם – כלכלית, מדינית ותרבותית. הוא ראה את עצמו ככוח עליון: “לי יאורי ואני עשיתיני”. בעיניו, עם ישראל הם רכושו – עבדים שלו.

ומנגד, הקב״ה קובע אמירה חדה וברורה:
עם ישראל אינם עבדי פרעה – הם עבדי ה’.

זהו לב הוויכוח בין משה לפרעה.
לא מדובר רק בשחרור פיזי, אלא בשאלה עקרונית:
או עבדים לפרעה – או עבדים לקב״ה. אין אמצע.

לכן הדרישה החוזרת היא תמיד: “נזבחה לה’”.
יציאת מצרים לא נועדה לעצמאות ריקה, אלא לעבודת ה’.
כמו שנאמר: “בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה”.

עשר המכות, כל הדיאלוגים, כל העימותים – כולם נועדו לדבר אחד:
“למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ”.
להבהיר לעולם כולו – ולפרעה עצמו – שעם ישראל שייך לקב״ה בלבד.

וברגע שפרעה אומר בסוף: “קומו צאו מתוך עמי… ולכו עבדו את ה’” –
שם הוויכוח נגמר.
ההכרעה נפלה.

זו החירות האמיתית שיצאנו איתה ממצרים:
לא חירות מלהיות עבדים – אלא הזכות להיות עבדי ה’.
וזו חירות עולם.