כשבני ישראל הגיעו אל ים סוף, המצב היה נראה אבוד: המצרים רודפים מאחור, הים לפניהם, והעם אינו יודע לאן לפנות. עם ישראל ומשה רבנו צועקים אל הקב"ה שיציל אותם.

ואז נאמר למשה דבר מפתיע:
"מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו."

לכאורה יש כאן קושי גדול – מה זאת אומרת לא הזמן להתפלל? הרי בעת צרה זה בדיוק מה שיהודי אמור לעשות: לפנות אל הקב"ה, להתפלל ולבקש ישועה.

רש"י מאיר כאן נקודה עמוקה מאוד. ודאי שכאשר אדם עצמו נמצא בצרה – עליו להתפלל, להתחזק באמונה ולחזק את הקשר שלו עם הקב"ה. אבל כאשר אחרים נמצאים בצרה – אין די בכך שהוא עצמו יתפלל בלבד. הוא חייב גם להשתדל ולעשות בפועל כל מה שביכולתו כדי לעזור להם לצאת מן המצוקה.

כלומר, תפילה היא יסוד גדול – אבל היא אינה פוטרת את האדם מן האחריות לפעול. כשיהודי אחר נמצא בצרה, עלינו לשאול את עצמנו: מה אני יכול לעשות עכשיו? איך אני יכול לעזור? איך אני יכול להיות שליח להצלה?