שש שנים תזרע כרמך וכו' (כה, ג)

בספר החינוך, מצווה פד, מובאים שלושה טעמים למצוות שמיטת קרקעות:

טעם ראשון – השמיטה היא כעין השבת: כשם שנצטווינו לשבות את היום השביעי בכל שבוע כדי לזכור שהקב"ה ברא את העולם (ולכן שובתים יום אחד כנגד כך שהקב"ה ברא עולם בששה ימים ופסק בשביעי), כך גם בכל מחזור של שבע שנים שובתים ממלאכה כל שנה שביעית (ולכן בשנה זו אנו לא רק שובתים ממלאכת הארץ אלא גם מוסיפים ומפקירים את הפירות, כי גם הפקרה זו מסמלת לאדם את העבודה שאדון הארץ האמיתי הוא הקב"ה).

טעם שני – ע"י המצווה, משריש האדם בעצמו את מידת הנדיבות והוויתורנות (שהרי הוא מפקיר בשנה זו לעבד בקרקע, ומפקיר פירותיו לאחרים);

טעם שלישי – האדם משריש בעצמו ובמשפחתו את מידת הביטחון בה' (כי הוא פוסק מלעבוד ומסכן את פרנסתו, על סמך אמונתו ובטחונו בקב"ה שיצווה על כך).

כאמור לעיל, אחד הטעמים לשמיטה הוא בכך שיש הקבלה בין שבע שנות השמיטה לבין שבת ימי בראשית (הטעם הראשון בחינוך).

בהתאם להקבלה זו שבין שבע שנות שמיטה לשבעת ימי בראשית, כותב המשך חכמה הסבר יפה לשינוי הנוהג בסדר המעשרות בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה: כידוע, בכל שנה ושנה, מפרישים מהתבואה "מעשר שני", ואותו אוכלים בירושלים; ורק בשנה השלישית והשישית לשמיטה, במקום "מעשר שני" נוהגים ב"מעשר עני", הניתן לעניים. וההסבר לכך הוא, שהתורה מדמה כאמור את שבע השנים לשבעת ימי בראשית, ולכן, כשם שביום השלישי וביום השישי נאמר פעמיים "כי טוב", כך גם ביחס לקרקע, אנו מצווים בשנה השלישית ובשנה השישית להיטיב לזולת ולתת לעני מעשר עני מן הפירות.