בסופה של פרשת קורח אנו נפגשים עם תיאור נורא של בליעת קורח ועדתו באדמה, כפי שמעיד הכתוב: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם". חז"ל והראשונים מדגישים כי בעונש זה נבלעו כולם, לרבות נשיהם וטפם.

מכאן עולה תמיהה עצומה המובאת בדברי המפרשים: הרי ידוע הכלל שאין בית דין של מעלה מענישים אלא מגיל עשרים, כיצד אם כן לקו עוללים ויונקים שלא חטאו, ונבלעו חיים שאולה?

בספר "כלי יקר" מובא ביאור נפלא המבוסס על דברי הגמרא במסכת שבת (דף לב עמוד ב'). הגמרא מלמדת כי בעוון ביטול מצוות ציצית ובעוון ביטול מזוזה, בנים קטנים מתים. במזוזה נלמד מסמיכות הפסוקים בקריאת שמע בין מצוות מזוזה לבין ההבטחה "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". ובציצית נלמד מהפסוק "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים".

קורח ועדתו, כידוע, פתחו את מסע קנטרנותם נגד משה רבנו דווקא מתוך לגלוג על מצוות אלו, כאשר שאלו האם טלית שכולה תכלת פטורה מציצית והאם בית מלא ספרים פטור ממזוזה. מתוך שזלזלו במצוות אלו, לקו בנפש טפם. אין זה עונש ישיר לילדים, אלא עונש חמור לאבות שנענשים בזרעם, כפי שמצינו בעוונות אלו.

ביאור עמוק נוסף מצינו בדברי ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, המקשר זאת לדינו של בן סורר ומורה. התורה גזרה על בן סורר ומורה שייסקל עוד בקטנותו, וחז"ל בגמרא במסכת סנהדרין הסבירו: "ימות זכאי ואל ימות חייב". אין זה עונש לילד, אלא חסד ופחד עבורו, שכן התורה צפתה מראש שסופו לעמוד בפרשת דרכים וללסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.

זהו הדין הנורא שחל על טפם של דתן ואבירם ועדת קורח. ילד שגדל בבית ספוג מחלוקת, השומע מבוקר ועד ערב לשון הרע, קנטור וביקורת נגד גדולי הדור, ילד שנושם אוויר של מריבה וערעור על האמת, טוב מותו מחייו. ילד כזה מאבד את הסיכוי לגדול כיהודי כשר, וסופו להיות בעל מחלוקת שיחריב ויחטיא את הרבים. הקדוש ברוך הוא, ברחמיו על נשמת הטף, גזר אותם בקטנותם כשהם עדיין במעמד של זכאים, כדי שלא יצמחו להיות חייבים ויאבדו את נצחיותם בשל החינוך הקלוקל של אבותיהם.