כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו."
(דברים ל׳)

הרמב"ן מסביר שהפסוקים האלה מתייחסים לתשובה. וזה קצת מפתיע: תשובה יכולה להיראות כמו דבר עצום. אדם מסתכל על עצמו וחושב: יש לי כל כך הרבה דברים לתקן, הרגלים שכבר התקבעו, דברים שאני מבטיחה לעצמי שוב ושוב ולא מצליחה לשנות.

והתורה דווקא אומרת: "לא בשמים היא." אל תהפכי את השינוי למשהו ענק ורחוק.

יש כאן דיוק מקסים בשלוש המילים:
"בפיך, ובלבבך, לעשותו."

לפעמים אנחנו מחכות שהסדר יהיה הפוך: קודם שהלב ישתנה לגמרי, שתהיה לי התעוררות אמיתית, שארגיש שאני אדם אחר — ואז אעשה.

אבל התורה מכניסה גם את העשייה עצמה לתוך התהליך. אפשר להתחיל ממשהו קטן ומעשי, גם כשעוד לא מרגישים מושלמים. מילה אחת שלא אמרתי. ברכה אחת שאמרתי יותר לאט. פעם אחת שהתאפקתי. טלפון אחד שעשיתי למישהו. כמה דקות של תפילה עם יותר כוונה.

וזה מתחבר מאוד לזמן שבו קוראים את ניצבים, רגע לפני ראש השנה. הקב"ה לא מבקש מאדם להגיע לראש השנה כשהוא כבר "מתוקן". הוא מבקש ממנו לעמוד — "אתם ניצבים היום" — במקום שבו הוא נמצא עכשיו, ולהתחיל להתקרב.

אולי זו אחת הנחמות הגדולות של ניצבים:
המרחק בינינו לבין האדם שאנחנו רוצים להיות לא חייב להיסגר ביום אחד. אבל את הצעד הבא אפשר לעשות היום.

וזה בדיוק: "כי קרוב אליך הדבר מאוד."