ישנה שאלה מעניינת מאוד על נוסח הווידוי של יום כיפור.

במשך היום אנחנו חוזרים פעמים רבות על הווידוי:
"אשמנו, בגדנו, גזלנו..." ובהמשך "על חטא שחטאנו לפניך..."

אבל כשאדם עובר על הרשימה, הוא יכול למצוא לא מעט דברים שהוא בטוח שלא עשה.

אם אדם לא גזל — מדוע הוא אומר "גזלנו"?
אם חטא מסוים אינו שייך אליו — מדוע הוא מתוודה עליו?

ולכאורה יש כאן שאלה גדולה עוד יותר: הרי וידוי אמור להיות אמיתי. כיצד אפשר לבקש סליחה על דבר שלא עשיתי?

אחת התשובות היפות היא שהווידוי של יום כיפור נאמר דווקא בלשון רבים.

לא אומרים "אשמתי, בגדתי, גזלתי", אלא "אשמנו, בגדנו, גזלנו".

כי ביום כיפור אדם לא עומד לפני הקב"ה רק כאדם פרטי. הוא עומד כחלק מכלל ישראל.

במשך השנה קל מאוד להסתכל על השני ולומר: זו הבעיה שלו. אני לא כזה. אבל ביום כיפור אנחנו מזכירים לעצמנו שעם ישראל אינו אוסף של אנשים נפרדים. אנחנו קשורים זה בזה.

ולכן גם אם אני עצמי לא נכשלתי בדבר מסוים, אני מתפלל ומבקש רחמים יחד עם יהודי שכן נכשל בו. ומצד שני, כשאני מתוודה על החטאים שלי — יש יהודי אחר שאומר את אותו וידוי ומתפלל גם עליי.

יש כאן מסר נפלא ליום כיפור:

אנחנו נכנסים ליום הקדוש כל אחד עם החטאים שלו — אבל מבקשים סליחה ביחד.

אולי משום כך אחד הדברים החשובים ביותר לפני יום כיפור הוא דווקא לתקן את מה שבין אדם לחברו. כי אי אפשר לבוא לפני הקב"ה ולומר "אנחנו", ובאותו זמן להרגיש שאין לי שום קשר ליהודי שעומד לידי.

ביום כיפור הקב"ה לא נותן לנו רק הזדמנות לפתוח דף חדש כל אחד לעצמו — אלא גם הזדמנות לזכור שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו.