פרשת בראשית מידה הענוה
09 October 2026
בפרשת בראשית, כאשר הקב"ה עומד לברוא את האדם, נאמר:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ".
נשאלת שאלה מעניינת:
מדוע התורה משתמשת בלשון רבים, "נעשה אדם"? הרי הקב"ה ברא את העולם לבדו, בלי שום עזרה. לכאורה היה צריך לומר "אעשה אדם"!
רש"י מסביר שהקב"ה כביכול התייעץ עם המלאכים לפני בריאת האדם.
ומוסיף רש"י דבר נפלא:
"לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן".
כלומר, הקב"ה בוודאי לא היה זקוק לעצת המלאכים. אבל הוא רצה ללמד אותנו יסוד חשוב מאוד במידת הענווה.
אפילו אדם גדול, חכם ומצליח, צריך לדעת להקשיב לדעתם של אחרים, גם אם הם פחותים ממנו במעמד או בחכמה.
ויש כאן נקודה עמוקה עוד יותר.
רש"י אומר שהתורה בחרה לכתוב "נעשה אדם", אף על פי שיש אנשים שעלולים לטעות ולחשוב מכך שיש חלילה יותר מבורא אחד.
ולמרות זאת, התורה לא ויתרה על הלימוד החשוב של מידת הענווה!
מכאן אפשר ללמוד עד כמה חשובה בעיני התורה המידה של התייעצות, הקשבה וכבוד לאחרים.
לפעמים אדם מרגיש שהוא יודע הכול, שהוא צודק, ושאין לו צורך לשמוע דעה נוספת.
אבל דווקא מי שבאמת גדול, אינו חושש להתייעץ.
אפשר להיות בעל סמכות, להיות הורה, מורה או מנהל, ועדיין להקשיב לאחרים ולתת להם הרגשה שדעתם חשובה.
וזה המסר שהתורה מלמדת אותנו כבר בבריאת האדם: גדולה אמיתית אינה מתבטאת בכך שכולם מקשיבים לך, אלא בכך שאתה יודע להקשיב גם לאחרים.
שנזכה ללמוד ממידותיו של הקב"ה, לנהוג בענווה, לכבד כל אדם ולדעת להקשיב גם למי שחושב אחרת מאיתנו.
+1
