לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית י"ב, א')

בפרשת לך לך מצווה הקב"ה את אברהם אבינו לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ולצאת אל הארץ אשר יראה לו.

אלא שסדר הדברים בפסוק מעורר שאלה: הרי כאשר אדם עוזב את ביתו ויוצא לדרך, הוא מתרחק תחילה מבית אביו, לאחר מכן ממולדתו, ולבסוף מארצו. מדוע אפוא התורה מציגה את הדברים בסדר הפוך – תחילה "ארצך", אחר כך "מולדתך", ורק לבסוף "בית אביך"?

הנתיבות שלום מבאר כי סדר זה אינו מתאר רק עזיבה גשמית של מקום, אלא תהליך פנימי ועמוק של התנתקות מהשפעות הסביבה.

השלב הראשון הוא "מארצך" – ההתרחקות מהשפעותיה של החברה הרחבה, מהמנהגים ומהתפיסות המקובלות בסביבה שבה האדם חי. זהו השלב הקל יחסית, שכן מדובר בהשפעות חיצוניות שאינן בהכרח חלק מאישיותו.

השלב השני הוא "ממולדתך" – ההתנתקות מהשפעות הסביבה הקרובה יותר, מההרגלים ומהתפיסות שספג האדם במקום שבו גדל והתחנך. השפעות אלו כבר מושרשות בו עמוק יותר, ולכן קשה יותר להשתחרר מהן.

והשלב השלישי, הקשה מכולם, הוא "מבית אביך" – ההתנתקות מהמידות, מההרגלים ומהדפוסים השליליים שהאדם ספג בבית הוריו. אלו השפעות המלוות אותו משחר ילדותו, ולעיתים נעשו לחלק בלתי נפרד מאישיותו.

לכן בחרה התורה דווקא בסדר הזה: מן הקל אל הכבד, מן ההשפעות החיצוניות ועד לאלו המושרשות עמוק בנפש האדם.

ומכאן נלמד מסר חשוב לחיינו:

לכל אדם יש הרגלים, תפיסות ודפוסי התנהגות שספג מסביבתו במהלך חייו. אך לא כל מה שהתרגלנו אליו הוא בהכרח נכון וטוב עבורנו.

הציווי "לך לך" מלמד אותנו כי כדי לצמוח ולהתקדם, עלינו לדעת לבחון את ההשפעות שעיצבו אותנו, להשתחרר ממה שמעכב אותנו ולבחור בדרך הנכונה.